רוחניות בעידן הניו אייג'

רוחניות בעידן הניו אייג'

הניסיון להעביר את עיקרי החשיבה שלי ותפיסת עולמי שהתגבשה לה סביב שנות עבודתי, דומה לצורך לסכם בשעה את כל חיי. תקציר הפרקים הוא צורך בסיסי כמו חלקו האחורי של ספר פרוזה.
השינויים החלים מסביב, מובילים אותי כל הזמן לחשוב אחרת, להתעדכן ולעדכן, להקשיב לצרכים ולהימנע מ"תיאוריות" שאינן תואמות את המתרחש סביבי.
יש בי רצון עמוק לדבר על דברים שלא תמיד ניתנים להגדרה או לביטוי מילולי כגון: תרבות פנימית, זהות ישראלית עם שם, שפה, צורה וצבע מיוחדים משלה, כמו ריח של תבשיל שלא ניתן להעביר.
בחיכוך הבלתי נמנע שבין עולם חומרי לרוחני אין בי רצון או יכולת להיות בצד זה או אחר. השאיפה היא ליצר איזון בין השנים. כמטפל עבודתי לא תמיד מוגדרת, לטוב או לרע עליי להיות קצת אבא, קצת פסיכולוג, קצת מטפל וקצת חבר, ולעולם לא אחד מהם בלבד.
אני פוגש אנשים שבאומץ רב מחפשים להשתמש במחלה או בקושי כמקפצה לשינוי או כ"עסקת תיווך" בינם לבין עצמם. מהר מאוד הם מגלים שלא תמיד צריך מאמץ רב או כלים כבדים אלא לעתים נחוצים פשטות ושקט, והקניין הרוחני הוא כלי ראשוני בסיסי בכל תהליך ריפוי הכולל תרופות שאף רופא לא כותב: צחוק, הנאה, אושר פנימי, סיפוק, שמחה, שלווה, ויש עוד.
אנו תוהים אחר "חדש", "מסקרן" זוהי תהייה אחר הרוח אך העולם החילוני, מספק את רוח האדם בצורה חלקית בלבד. יש בו אמנות, ספרות, תרבות, חוכמה אבל אין בו קשר אמיתי ובלתי אמצעי אל הנשגב ושום דבר בו אינו שלם. אין בו דימוי של שלמות, של דבר בסיסי הקיים באופן קבוע ויישאר פה לתמיד. הכל יחסי, זמני. הכל נתון לוויכוח, הכל שחוק, הכל עומד לביקורת ולפעמים אף ללעג וכל מה שנראה לרגע כמרומם, סופו להישמט. זה טוב ויפה, זה דמוקרטי, זה בטוח ברובד העמוק, יש בזה מן העניין המתחדש המניע אותנו כל הזמן קדימה.
זה עידן של מודעות עצמית, פוסט מודרניסטית שאיש לא המציא אותו, והוא זוכה לפרשנות ופנים שונות מדי יום אך מספק באופן חלקי בלבד את ההשתוקקות והכמיהה הפנימית של רוח האדם.
נודה על האמת, הניו-אייג' ו"הרוחניות" הכללית אינם מספקים מענה לרובד העמוק של הרוח. לאותו רובד נחוצה רצינות , נחרצות , מוחלטות והתמסרות שלמה בלי "הנחות" וויתורים, והתירוץ של חוסר זמן, כבר אינו רלוונטי יותר.

הניו-אייג' המקומי מציע שפע מוצרים לצריכה בסופרמרקט הרוחני. בשלב הראשון הוא יוצר יותר בלבול וחוסר אמון מאשר בטחון. הרבה מהעובדה שאנו מחפשים בו במנועי חיפוש שהורגלנו אליהם בחומר אך חוקי הכוח שונים מחוקי הרוח. זה טוב לשם התחלה, זה טוב כדי להוציא את האדם הרגיל מן החומרנות ומהמרדף הבלתי פוסק אחר "תארים" – פרנסה, הצלחה, תהילה, הבנה.
אבל עולם הניו-אייג' אינו מציע התמסרות עמוקה לאמת, חמור מכך, הוא אינו דורש זאת מאיתנו ולא מחייב אותנו ב"הוצאה ראשונית הכרחית" מעצמנו לפני התהליך. הוא מניח לנו לחפש להיות קצת ככה וקצת ככה, ליהנות משני העולמות אך לא לגמרי לרצות להיות בעולם אחד בלבד "כזה כאילו" רוחני.
זה אמנם נוח אבל כשמתעורר בך הדחף הבלתי מתפשר לחפש באמת אחר האמת, כל זה הופך למערבולת. בעולם הרוחניות העכשווי אין שורשים.
רוב המושגים שהוא משתמש בהם "מיובאים" מתרבויות אחרות, מעורבבים בחוכמה של תרבות עתיקה ונסתרת, הם זוהרים בחשיכה החלקית שאנו מצויים בה, אך לא נמצאים ע"י מיטתנו בקומנו ליום חדש.
כשמייבאים רעיון, חכמה או תרבות, חייב להיות "דבק". ללא ההקשר התרבותי הרחב והעמוק שזמין רק לבני אותה תרבות שהמונח נוצר בה ושאיינו משתייכים אליה.
בחיפוש אחר אמת אמיתית כזו השורדת ממך את כולך ובחיפוש אחר משהו אותנטי שיש לו שורשים ושיש לי שורשים בו, משהו שהוא לא מודרני, משהו שהיה שם תמיד – תצטרך לבצע תפנית וגם שינוי, תצטרך לבנות משהו, לפנות זמן, לעתים להפטר מדעה קדומה או קיבעון, דפוס, כדי להכין מקום קבוע לחדש וגם לישן. אני מדבר על הנטייה שיש לנו שמשהו רוחני הוא קליל, אינו מחייב מאמץ, הוא "בזרימה". הוא אינו רציני, ולא חייבים לו בחוקים, סדר וארגון. אך מה גדולה הטעות. כדי לייסד עולם רוחני כמו זה שאפשר לדתות אמונות ופילוסופיות לשרוד שנים, מחויב הארגון, הסדר, הבהירות, החוקיות החוזרת על עצמה, ההיגיון ובמיוחד ההתמדה. ההתמדה בעשייה פשוטה, יומיומית לעתים שבלונית ומשעממת אולם בשיטתיות הזו מתאפשר לאדם להגיע לשקט לניקיון לחושים ולתחושות שמהם תצליח לפרוץ יצירתיות, אינטואיטיביות, חכמה פנימית ובעקבותיהם הרוח.

אני בוחר להיות מורה דרך לאפשרויות מתוך הבנה שיש הרבה דרכים אך לא מאלה החברים בעמותת מורי הדרך "המכירים את השביל טוב מאיתנו". אני מאיר בפנס של החיים כדי לאפשר לאנשים לאתר את הדרך המתאימה להם בלבד, ובמיוחד לאלה המלווים בתחושה תמידית של "בדרך להיות" ולרצות להגשים, ושוכחים שרוחניות היא ההגשמה של ההוויה והמהות בכל רגע נתון.

לתת לחושים ולאני להיות "פה" בכל רגע, חלק מהתהליך. מותר לטעות, להיות מגוחך, שביר, רגיש ותוהה. זה חלק מ"להיות" וזה אנושי. בדרך להיות הכי טוב, הכי בהיר והכי מצליח, מותר לחוש מדי פעם, נכשל, נעדר או מחפש בלי לחוש שמאבדים את המסגרת. לא יהיה זה הוגן לרמוז שיש דרך אחרת או שדרכי שלי מוארת יותר. מה שחשוב הוא הצורך של כל אחד, והאם אתם מעזים להקשיב ללבכם? לצעוד בדרכים שהוא מורה? האם אתם מעיזים להכיר בצלילים המזויפים? האם אינכם שואלים מדי פעם "איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא"?
יש שזקוקים ורוצים תרופות מהירות, קסמים, קיצורי דרך, פתרונות, "הנחות", ואז במקום פשוט הם חוזרים אל המסובך.
כשעומדים בפני פרשת דרכים, התלבטות היא חלק מהגדילה. לא צריך לפחד מחוסר תשובה, משום שחילוקי דעות יוצרים חיכוך חיובי, המחייב להמשיך חשיבה ובדיקה לעומק, להבנה אמיתית בגבולות האישיים. אין נכון אחד, אין אמת אחת, ואין רוח אחת.

No Comments

Post A Comment