עוצרים – מתבוננים – חוצים

עוצרים – מתבוננים – חוצים

הזמן ממלא תפקיד חשוב בדרך אל החיים שלנו, ולכן בחרתי לתאר את מעגל הזמן כמערכת כבישים סואנת.
כמו לפני מעבר חציה חלה עלינו חובת עצירה לזמן קצוב לפני ההתקדמות שהיא לעיתים אל תוך חיים סואנים, אירועים שנוסעים במהירות, וכאלה שעוקפים בפתאומיות, ושלל התרחשויות שמחייבות אותנו לערנות מוחלטת. כיצד נפעל? הבחירה בידנו. האם נאחז יד ביד ונחצה יחד? האם נתבונן מהצד? האם נפקח ממרחק ונזהיר במידת הצורך? האם נרוץ ראשונים לנסות ולהיפגע? או האם נאפשר לאחר חציה עצמאית נטולת אחריות, ונחזור אליו בחופזה במקרה פגיעה, חבלה או טראומה.
עוצרים
עוצרים! וכמו בכביש מתבוננים, לפני כל חציה מהירה איטית או פזיזה, באוטוסטראדת החיים הגדולה שלנו. ראשית עלינו להיות ערים לשינויים. המון השתנה: הדרכים הצדדיות הפכו לכבישים עוקפים, דרך הכורכר נמחקה תמורת מחלף, הרבה נתיבים, הרבה שחור, הרבה עשן, המון אפשרויות, המון דרכי גישה ובתוך השינויים האלה אנחנו מחויבים לנהוג אחרת, להיות ערניים יותר, זהירים יותר, מהירים יותר, ועסוקים רוב הזמן בהתמצאות בדרך. מסביבנו יש כל הזמן עוקפים שמקצרים דרך ומקצרים חיים, ומונעים מאתנו את ההזדמנויות להתבונן דרך החלון כמו להתבונן דרך החיים, וגם אם רצינו נשארו לנו מעט מאוד אפשרויות לעצור בצד.
מתבוננים
מתבוננים ולא מסתכלים, כמו מקשיבים ולא רק שומעים, כמו נוגעים ולא רק חשים.
לעיתים נדמה שכולם ממהרים ועוקפים בפראות, מצפצפים על כל חוק ותמרור, אולם זהו רק מיעוט של אנשים שנוסעים לנו בעיניים פקוחות בתוך הנתיב או בדרכים הצדדיות והרומנטיות ברכבי ענק פרועים עם חלונות סגורים וטכנולוגיה שמנתקת מהמציאותף, והמיעוט הזה מאיים להכתיב לנו את הקצב, להניע אותנו על פי טרנדים, לגרור אותנו לקיצורי דרך ולשכנע אותנו בניצחונות מהירים ובדרכים עקלקלות. ואנחנו מגיעים אל החיים בדרכים שלנו. אך ראו זה פלא כשהמיעוט נפגע, הוא מתדפק על דלתותינו ומחפש קסמים, ניסים, ולחיצות בשלט אוטומטי שיגיב ברגע ויבריא, כדי לחזור ולנהוג בכבישים הסואנים של החיים ובדרך אולי לדרוס אותנו. ואני שואל באיזה קטע בדיוק איבד הרוב את הדרך? איפה שכחנו את המפה והצטרפנו לכיסאות האחוריים או לנסיעת מעקב אחר הממהרים? והכי חשוב, למה?

חוצים
כל אחד חוצה בדרכו על פי הקצב שלו, לאחר שמילא את כל השלבים הקודמים. אך אסור לשכוח שעצות, הרגלים ומנהגים שהתאימו בשנות השישים לא תמיד תקפים במחלפי שנות האלפיים. וכיצד נחצה? ביחד או לחוד? נביט קדימה או גם לאחור ולצדדים? מסביבנו שלל מכוניות בשלל צבעים, צורות וגדלים שנעות רוב הזמן בדרך שלנו אך לא תמיד בקצב שלנו.

דקה למחשבה
מה אני בוחר להיות? שוטר תנועה קשוח, שיפוטי וכעוס ששורק לכל הכיוונים ורושם דוחות תנועה לנהגים מזלזלים? או ישיש חביב, במדי המשמר האזרחי, שמחייך או מתריע בפני אזרח מן השורה שבמקרה הטוב מתעלם ממנו, ובמקרה אחר סוגר את החלון בפניו, או צופה אורתודוכסי שמתלונן על הפקקים וצורת הנהיגה, מלין ומתלונן במפגש עם חברים בסלון אך בפועל נוהג ומתנהג כמו כולם.
אולי אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו נוהגים, או נוהגים כמו שאנחנו מתנהגים?
יש תמיד מחקר חדש או סטטיסטיקה עדכנית הגורמים לנו להאמין בחוקי יקום חדשים או מתחדשים. בפועל הטכנולוגיה מתקדמת, המדע מתקדם, אבל חוקי הטבע הפשוטים היו ויהיו פה לתמיד. כמו שאיני מעודד חזרה לדרכים הישנות, או מכירה מיידית של כל כלי הרכב. כך איני מציע לנסוע כמו כולם. בסופו של יום, מישהו יצטרך לסעוד ולעזור לנפגעי התאונות, ואולי גם יתפרנס מהם ומבריאותם הרופפת, מאבדונם, ומהצער והחמלה.
לדחוף האוטומטי ששואל תמיד "אז מה לעשות?" אין תשובה חד משמעית!
למרות פגעי הזמן, פגעי התקופה והמציאות, אני בכל זאת נוסע בדרכים שלכם בחזרה הביתה.
חוגר חגורת מודעות, מדליק מוסיקה רגועה, נושם אוויר נקי בדרכים האיטיות, אך הנעימות, נוהג אל הפשוט, נוסע במהירות שמאפשרת שליטה בכלי, עוצר כשאפשר, מתבונן מסביב, לא מחכה או מאט למראה מכמונת מהירות או שוטרים מאיימים, לא פוחד לאחר ואפילו להגיע אחרון, ומאפשר מקום למי שלא נוהג כמוני.
כי אחרי הכול גם אני חלק מההמולה, מעשן הפעולה ומחום המאמץ. גם אני אאלץ לעמוד בפקק, לעצור כשכולם עוצרים. ולהתאים את עצמי לקצב.

1Comment

Post A Comment